צוואות וירושות

צווי ירושה בבית הדין הרבני

סמכות שיפוט בית הדין הרבני

סמכות שיפוט בית הדין הרבני בענייני צוואות וירושות מקוניית לו מכח סעיף 155 לחוק הירושה תחת הכותר שיפוט בתי-דין דתיים (תיקון מס' 9) תשנ"ח-1998 נקבע כך:
" (א) על אף האמור בסעיפים 66(א) ו-151 מוסמך בית הדין הדתי שהיה לו שיפוט בעניני המעמד האישי של המוריש, לתת צו ירושה וצו קיום צוואה ולקבוע זכויות למזונות מן העזבון, אם כל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה הביעו בכתב הסכמתם לכך.
(תיקון מס' 7) תשנ"ח-1998
(א1) נתן בית הדין צו ירושה או צו קיום צוואה לפי סעיף זה, יועבר העתק הצו לרשם לעניני ירושה לשם רישום לי סעיף 73ד.
(תיקון מס' 6) תשמ"א-1981
(ב) היה בין הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה קטין, פסול דין או נעדר שאין לו אפוטרופוס, רשאי בית הדין הדתי למנות לו אפוטרופוס לענין מתן הסכמה לשיפוט בית הדין הדתי ולענין ייצוגו לפניו.
(ג) בענין שהובא בפני בית דין דתי בהתאם לסעיף קטן (א) מוסמך בית הדין הדתי, על אף האמור בסעיף 148, לנהוג לפי הדין הדתי הנוהג בו, ובלבד שאם היה בין הצדדים קטין או מי שהוכרז פסול-דין, לא יהיו זכויות הירושה שלו, אם על פי דין ואם על פי צוואה, וזכויותיו למזונות מן העזבון פחותות ממה שהיו לפי חוק זה.
(תיקון מס' 6) תשמ"א-1981
(ד) בענין שהובא לפני בית דין דתי בהתאם לסעיף קטן (א), מוסמך בית הדין הדתי גם למנות מנהל עזבון ולחלק נכסי העזבון, ויחולו סימנים א' עד ה' לפרק הששי, למעט סעיפים 105 ו-106, ובכל מקום בסימנים אלה שמדובר בבית המשפט יראו כאילו מדובר בבית דין דתי.
(ה) סעיף קטן (א) אינו בא לפגוע בסעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953. "

הקניית הסמכות לבית הדין

בכדי שבית הדין יקנה סמכות לדון בענייני הירושה והצוואה דרוש כי "כל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה יביעו בכתב הסכמתם לכך." עם זאת מרגע שבית הדין קנה סמכות, אין אפשרות לבטל את הסמכות לעולם.

סעיף זה מחייב גם שיקול דעת מעמיק טרם מתן סמכות לבית הדין, מתן הסכמה זו לבית הדין הינה דרך אל חזור, מרגע שיורש הסמיך את בית הדין לדון בענייני הירושה והצוואה אין הוא יכול לחזור בו כלל מהסכמתו זו והסמכות הבלעדית לדון בעיזבון תהיה לבית הדין הרבני.

כך נפסק בפד"ר יא עמ' 289 במותב הדיינים הרב שלמה גורן הרב יוסף קאפח והרב מרדכי אליהו. הנדון בשאלה האם אדם יכול לחזור בו מהסכמה שנתן (בפרט מכיוון שלא נעשה קניין כדין) פסיקה זו הינה פסיקה מנחה, כך נכתב בפסק הדין:

"נראה לנו שלאחר שכל הצדדים קבלו עליהם בכתב את הסמכות של ביה"ד הרבני האזורי לתת צו ירושה, שוב אינם יכולים לחזור בהם מהסכמתם זו, ולא להטיל בה תנאי, סימפון ואמתלא, שיש בהם כדי לערער את הסמכות השיפוטית שניתנה על ידם לביה"ד. וזאת לפי ההלכה ועל פי כל חוק ומשפט, ולאחר שניתנה סמכות שיפוטית לביה"ד, יכול הוא לדון לפי דין תורה, הכל כפי ראות עיני הדיינים. "

המשמעות, לאחר שניתנה סמכות לבית הדין אין אפשרות של שום צד לטעון לא ידעתי שאני גורם לעצמי שאפסיד או חלקי בבית הדין אינו שווה לחלקי בבית המשפט. ברגע שאדם שהסמיך את בית הדין אין דרך חזור! ייתרה מכך בית הדין אף מוסמך לדון ע"פ דין תורה ואינו מחוייב לחוק כלל, אף לא לשוויון זכויות בין גבר ואישה. דבר זה חובה לקחת בחשבון כשמידיינים על עניינים אלו טרם ייגשו לבית הדין בכדי למנוע אי הבנות לאחר מכן.

מי הם הנוגעים בדבר

המחוקק קבע כי בכדי שבית הדין יקנה סמכות צריך את הסכמת כל הנוגעים בדבר. כאן המקום לדון מי מכונה "נוגע בדבר", האם כל אדם שמתנגד לצוואה ועל אף שאינו קרוב משפחה יוכל להתנגד ל"סמכות" בית הדין? לדוגמא שכן או ידיד שטוען כי יש בידו צוואה אחרת שהרי כשיש שני צוואות, תמיד הצוואה האחרונה היא תקפה, לפעמים ישנם כמה בעלי צוואות, והשאלה האם כשמגיע אדם בעל צוואה שאינה תקפה שוודאי יכול להתנגד לעצם קיום הצוואה, באם יש לו הסבר המניח את הדעת. אזי השאלה האם גם יש לו יכולת להתנגד לסמכותו של בית הדין הרבני משום שהוא נוגע בדבר לפי צוואה אחרת.

בית הדין האזורי ברחובות דן בשאלה זו ובפסק דין בתיק מספר 926618/1 מתאריך כא' אייר תשע"ג 01/05/213 על פי דברי בית משפט העליון ברע"א 3154/94 עאסי נ' עאסי ואח' פ"ד מט (2) 250 ופוסק כדלהן:

יורש ע"פ דין צאצא או ב"ז ע"פ חוק הירושה למרות שישנה צוואה והוא מנושל ממנה לא ידון בית הדין ללא הסכמתו מפני שהוא נוגע בדבר. אולם מי שירוויח אפילו באופן ישיר מכך שתבוטל הצוואה ואינו בן משפחה מדרגה ראשונה הינו מעוניין בדבר כהגדרת בית המשפט ואינו יכול להתנגד לסמכות בית הדין.

כשיש זוכה אחד בלבד בצוואה

חוזר ובו הנחיה של היעוהמ"ש של בית הדין הרבני דאז ומנכ"ל בתי הדין כיום הרב יעקובי מצוטט בתיק מספר 926685/2 בבית הדין האזורי בנתניה, הרב יעקובי יוצר מצב חדש והוא קובע שבכדי להקנות לבית הדין סמכות לאשר את הצוואה אין צורך שכל הנוגעים בדבר יביעו את הסכמתם אלא אנו יוצאים מתוך נקודת הנחה כי הצוואה שבידי המבקשים הינה כשרה, לכן לא ידרשו להסכמתם של הצדדים שאינם זוכים בחלק מין הירושה ומספיק שרק הזוכים ע"פ הצוואה יקנו סמכות לבית הדין, אם תוגש התנגדות של אחד הנוגעים שאינו זוכה יוכל גם להתנגד לסמכות (החשש שהצדדים האחרים לא ידעו קלוש כיוון שבית הדין מחייב פרסום). כך מצטט בית הדין:

"אמנם בצוואה שביה"ד הוציא עליה צו קיום צוואה נכתב שם כי היורש היחיד הזוכה הוא מר [אלמוני], ומשכך ע"פ החוק אין צורך בהסכמתם של אחים אחרים"

צוואות כשרות

הדרך הבטוחה ביותר לאדם להבטיח שרכושו יגיע ליעד שחפץ הינה לערוך צוואה, ישנם 5 דרכים לערוך צוואה בצורה שתהיה קבילה משפטית ע"פ החוק:

צוואה בפני שני עדים – עריכת צוואה בפני שני עדים גברים שחותמים על הצוואה.

צוואה בפני הרשות – היא הצוואה המועדפת, כיוון שמאוד קשה לערער עליה, היא צוואה שנעשית בבית הדין או בבית משפט ומאושרת ע"י השופט או הדיין לאחר שמוודא כי אכן הצוואה כשרה לפי כל דין.

צוואה בפני נוטריון.

צוואה בכתב ידו של המוריש לא מודפסת אך צריכה לשאת חתימה ותאריך.

צוואת שכיב מרע הנאמרת בע"פ בפני שני עדים ופחות מ30 יום קודם פטירת המנוח העדים צריכים לרשום על דף נייר את מה שהם שמעו.

דין צוואה שערך דיין שלא בבית הדין

מקרה מעניין שאליו נדרש בית המשפט העליון, ע"א 796/87 מוסד אריאל נ' ציפורה דוידי, אדם שהיה חבר בקהילה בה הרב היה אב"ד בבית הדין הרבני, האדם ניגש לרב וביקש ממנו לערוך לו צוואה, הרב ערך את הצוואה בביתו כשלאחר פטירתו של האדם נדרש בית המשפט לשאלה האם צוואה שנערכת ע"י שופט או דיין שלא בבית המשפט/הדין נחשבת כצוואה בפני הרשות. בית המשפט לא מחשיב את הצוואה כצוואה בפני הרשות, למקום ולטקס עריכת הצוואה במקום רשמי יש משמעות רבה, להלן ציטוט מפסק הדין:

"בעצם המעמד בפני הרשות יש מדה רבה יותר של טקסיות ורשמיות המדגישות את רצינות ההחלטה ואת גמירות הדעת הדרושים לצוואה (ראה ע"א 851/79 בנדל נ. בנדל פד"י ל"ה(3) 107 ,101) מאשר בצואה בפני עדים, כשם שברישום על ידי הרשות יש ערובה לכך שהוא נאמן לדברי המצוה שנאמרו בעל פה, ולכך שאשור הרשות שהצוואה נקראה ושהמצווה הצהיר כי זו צואתו, הוא אמין. "
צוואה הלכתית אינה צוואה חוקית צוואה חוקית מנוסחת בלשון מה יעשה ברכושי לאחר מותי בהלכה אין אפשרות להעביר את הכסף לאחר מיתה אלא הצוואה צריכה להיות מנוסחת בלשון מתנה לפני מיתתי וכד'.